את סוף שבוע שעבר בליתי בזנזיבר, אי בחוף המערבי של טנזניה. החול לבן והמים צלולים. מדהים. צללנו וטיילנו אבל בעיקר שכבנו על החוף והשתזפנו. הבנות בביקני ואני בבגד ים דוסות.

רוב הזמן שלי על החוף קראתי את הספר "shake hands with the devil" של רומיאו דלייר, שהיה מפקד כוח האו"ם ברואנדה. זה אחד הספרים הטובים שקראתי על הג'נוסייד ברואנדה. מדובר בספר שנכתב ע"י מישהו שהיה ברואנדה בזמן הטבח ושקיבל תמונה רחבה בנוגע למצב (רוב הספרים על רואנדה נכתבו ע"י כתבים שהגיעו לאחר הג'נוסייד, או ע"י אנשים שחוו חוויה ספציפית בזמן הטבח אבל לא נסעו בכל רואנדה ונפגשו עם מנהיגים פוליטיים וצבאיים). הספר גם מטריד במיוחד כי הוא לא רק מתאר טבח של כמעט מליון אנשים, אלא גם את האדישות העולמית והחוסר תפקוד של האו"ם. הספר גם נותן פרספקטיבה שונה על ההתנהלות של ה-RPF, הצבא שהקימו טוטצי שברחו לאוגנדה, שב-1994 כבש את רואנדה מההנהגנה ההוטו והביא לסוף הג'נוסייד.

עם זאת, זה קצת מוזר לשבת בהחופים הכי יפים שאי פעם ראיתי ולקרוא ספר על מוות. האמת היא שהג'נוסייד כבש את רוב המחשבות שלי בחודשים האחרונים. כשאני מסתכלת אחורה על הזמן שלי פה (שאוטוטו מסתיים), לא רק שעבדתי בממוצע 11 שעות על משפטים נגד פושעים בג'נוסייד, אלא גם בשעות הערב ראיתי סרטים וקראתי ספרים על הטבח. אני חושבת שהרבה מזה נובע מהרצון להבין מה קרה שם. זה פשוט בלתי נתפס. אני גם רוצה כל הזמן רוצה לדבר עם אנשים על הג'נוסייד. זה קצת מעיק וכשאנחנו יוצאים בערב לשתות אנשים כבר יודעים להימנע ממני, אחרת אני אגרור אותם לשיחה מייגעת על צדק עולמי ושליטה באנשים. Boring.

פמיניסטית השבוע: סעידה סלמה (נולדה ב-1844) הייתה הבת של הסולטאן בזמן שמרכז האמפריה העותמנית הייתה בזנזיבר. היא לימדה את עצמה לקרוא, וברחה בגיל 23 מזנזיבר עם איש עסקים גרמני. והיא הייתה יפה (לפמיניסטית).

בלוג טיולים: אני חייבת להכניס מילה טובה על דרום אפריקה. כל מה שכתבתי מהתקופה שלי שם זה בנוגע לבני דודים החב"דניקים שלי, ולמעשה לדרום אפריקה יש הרבה מה להציע חוץ מבני דודים חב"דניקים. קייפטאון עיר מגניבה, וכל מה שהספקתי לראות מסביב גם מדהים. מומלץ.

התא של נלסון מנדלה: