את סוף שבוע שעבר בליתי בזנזיבר, אי בחוף המערבי של טנזניה. החול לבן והמים צלולים. מדהים. צללנו וטיילנו אבל בעיקר שכבנו על החוף והשתזפנו. הבנות בביקני ואני בבגד ים דוסות.

רוב הזמן שלי על החוף קראתי את הספר "shake hands with the devil" של רומיאו דלייר, שהיה מפקד כוח האו"ם ברואנדה. זה אחד הספרים הטובים שקראתי על הג'נוסייד ברואנדה. מדובר בספר שנכתב ע"י מישהו שהיה ברואנדה בזמן הטבח ושקיבל תמונה רחבה בנוגע למצב (רוב הספרים על רואנדה נכתבו ע"י כתבים שהגיעו לאחר הג'נוסייד, או ע"י אנשים שחוו חוויה ספציפית בזמן הטבח אבל לא נסעו בכל רואנדה ונפגשו עם מנהיגים פוליטיים וצבאיים). הספר גם מטריד במיוחד כי הוא לא רק מתאר טבח של כמעט מליון אנשים, אלא גם את האדישות העולמית והחוסר תפקוד של האו"ם. הספר גם נותן פרספקטיבה שונה על ההתנהלות של ה-RPF, הצבא שהקימו טוטצי שברחו לאוגנדה, שב-1994 כבש את רואנדה מההנהגנה ההוטו והביא לסוף הג'נוסייד.

עם זאת, זה קצת מוזר לשבת בהחופים הכי יפים שאי פעם ראיתי ולקרוא ספר על מוות. האמת היא שהג'נוסייד כבש את רוב המחשבות שלי בחודשים האחרונים. כשאני מסתכלת אחורה על הזמן שלי פה (שאוטוטו מסתיים), לא רק שעבדתי בממוצע 11 שעות על משפטים נגד פושעים בג'נוסייד, אלא גם בשעות הערב ראיתי סרטים וקראתי ספרים על הטבח. אני חושבת שהרבה מזה נובע מהרצון להבין מה קרה שם. זה פשוט בלתי נתפס. אני גם רוצה כל הזמן רוצה לדבר עם אנשים על הג'נוסייד. זה קצת מעיק וכשאנחנו יוצאים בערב לשתות אנשים כבר יודעים להימנע ממני, אחרת אני אגרור אותם לשיחה מייגעת על צדק עולמי ושליטה באנשים. Boring.

פמיניסטית השבוע: סעידה סלמה (נולדה ב-1844) הייתה הבת של הסולטאן בזמן שמרכז האמפריה העותמנית הייתה בזנזיבר. היא לימדה את עצמה לקרוא, וברחה בגיל 23 מזנזיבר עם איש עסקים גרמני. והיא הייתה יפה (לפמיניסטית).

בלוג טיולים: אני חייבת להכניס מילה טובה על דרום אפריקה. כל מה שכתבתי מהתקופה שלי שם זה בנוגע לבני דודים החב"דניקים שלי, ולמעשה לדרום אפריקה יש הרבה מה להציע חוץ מבני דודים חב"דניקים. קייפטאון עיר מגניבה, וכל מה שהספקתי לראות מסביב גם מדהים. מומלץ.

התא של נלסון מנדלה:

בלוג משפטים: התביעה סיימה לזמן את עדיה ויצאנו להפסקה של כחודש עד שההגנה תתחיל עם העדים שלה. חבל לי שלא אהיה נוכחות לטיעונים של ההגנה. מאוד מעניין אותי מה תהיה קו ההגנה. רק אנשים בכירים מגיעים לבית הדין של האו"ם (השאר עומדים לדין ברואנדה) אז זה לא נראה לי קל להגן על מישהו שמואשם בג'נוסייד בבית הדין.

עכשיו אנחנו בעיקר עובדים על גיבוש וסידור העדויות ששמענו עד כה ובלהכין הערכות ראשוניות בנוגע לאמינותם של העדים. אנחנו גם בשלבים ראשונים של כתיבת הטיוטה לחלקים מההחלטה שאפשר לכתוב בשלב זה כמו הרקע המשפטי והפרוצידורלי.

הכל מרגיש שונה מאז שחזרתי מרואנדה. פתאום יש לי תמונות בראש של כל המקומות עליהם העדים מדברים. גם חילקתי את התמונות לשופטים, שחלקם מעולם לא היו ברואנדה, וגם הם די התרגשו.

בלוג מסעדות: הרבה אנשים כבר סיפרו לי על בית קפה ממש חמוד וממש מערבי כאן בארושה בשם "פיקאסו". משה, ישראלי שחי פה בארושה, סיפר לי שאחת המייסדות של בית הקפה היא ישראלית ושאפשר להזמין שם חומוס ומטבוחה.

אז שבוע שעבר הלכתי לאכול שם.

כמובן שאני הזמנתי את ה-Mediterranean dish, שזה כמו מה שמקבלים ב"סימה" בצלחות אלומיניום, אבל שם זה עולה הרבה ומגיע בצלחות קטנות.

האמת, החומוס היה לא משהו, וזה מוזר כי מילא אירופאים שלא באמת יודעים מה זה חומוס, אבל זאת ישראלית. אז הלכתי למי שנראתה כאילו היא מנהלת את העסק. החמאתי לה על החומוס ואמרתי לה שהשמועה מספרת שישראלית הייתה בין המקימים של הבית קפה. היא אמרה לי שאותה ישראלית, לימור, עזבה את העסק ולקחה איתה את המתכון לחומוס והם נאלצו לחפש מתכון חדש. כנראה שלא סיפרו ללימור ש"בחו"ל ישראל זה אתה" וצפו פוגרום בארושה.

בלוג יהדות: השבוע החלטתי שנמאס לי שכולם יוצאים לארוחת ערב ביום שישי ואני נשארת לבד. אז הזמנתי את כולם לארוחת שבת. התפריט היה מורכב ממרק ירקות לייט של אסם וקניידלעך של קנור. למנה עיקרית אכלנו שקשוקה ושתינו בקבוק יין אדום כשר שהבאתי איתי מדרום אפריקה.
עשיתי להם "cultural experience" והראתי להם איך נוטלים ידיים והסברתי להם על הקידוש. זה שלא היה חשמל וכל האור הגיע מנרות השבת הוסיף לתחושת הפגאניות של המעמד. הם הכי התלהבו מהשתיקה בין נטילת הידיים ולבין אכילת הלחם ושלחו מבטים מזועזעים למישהי שענתה לפלאפון לפני שאכלה לחם.

בלוג יהדות 2: קראתי לאחרונה כתבה מאת הרב חיים נבון בנושא מעמד הנשים ביהדות זמננו. הכתבה מומלצת לכל חובבי הלוגיקה. מר נבון טוען שאף אחד לא צפה את הנזקים הפסיכולוגים האדירים לילדים עקב השינוי החברתי של הלינה המשותפת בקיבוצים, ולכן אף אחד לא יכול לצפות את הנזקים מכך שניתן לנשים להיות רבניות שגם הוא שינוי חברתי. ולכן שינויים חברתיים חייבים להיות איטיים.

יש בזה משהו. הרי כשנתנו לנשים להיות בעלות רכוש, מי יכל לצפות את שרי אריסון? וכשנתנו לנשים להיבחר לכנסת מי יכל לצפות את לימור לבנת?

אני חושבת שמר נבון, עם הטענה- עשינו שינוי חברתי שגרם לנזק סימן שצריך להאט שינויים חברתיים, עלה על טרנד חדש בתחום הלוגיקה. אבל יש חשש שזה יצא מכלל שליטה. הנה כמה דוגמאות- גרמניה הנאצית הייתה נגד ערבוב בין הגזע הארי לשאר האנשים וזה גרם לשואה, סימן שצריך לערבב בין נשים וגברים בבית כנסת. בקמבודיה הקומוניסטים לא רצו לתת לאנשים ללמוד לקרוא, סימן שצריך לתת לנשים לקרוא בתורה. וכו'.

בלוג ילדים: לא מזמן ההורים שלי שלחו לי חבילה שבתוכה גליון של "ארץ נהדרת". במדור ספרים הייתה כתבה על הספר "שמלת השבת של חנה'לה", ספר שכולנו שמענו מאות פעמים מהגננת פנינה (שזה שקר גמור כי באוסטרליה השם של הגננת הייתה משהו יותר כמו כריסטינה ומעולם לא קראו לי את הספר). הכתבה, מלאה בתיאורים מרגשים, סיפרה על מקורות הסיפור ועל הקשר שלו לסיפור של חנה המקראית. בשלב זה בטינה, השותפה היקרה והגרמניה שלי, הסתכלה על העיתון ואמרה: "זה הסיפור על שטרנטאלר". אמרתי לה "מה??". "כן" היא ענתה, "זה הסיפור על שטרנטאלר הנערה הגרמניה הענייה שהכוכבים נפלו מהשמיים לשמלה שלה". הייתי מזועזעת. מילא שלא היינו במצרים ולא בנינו פירמדות, מילא שהיו דינוזארים והעולם לא נברא בשישה ימים, אבל גם את חנה'לה רוצים לקחת?!

בלוג כלכלי: בבית הדין כל הזמן מדברים על זה שחסר כוח אדם, ולכן אני מקדישה לא מעט זמן בלחשוב על דרכים לייעל את כוח האדם או להשיג אנשים חדשים בזול.

לאחרונה חסמו לנו את הגישה בבית הדין לפייסבוק, וזה נתן לי רעיון. כל כמה זמן אני מקבלת הודעה בפייסבוק מהסוג "ראיתי את התמונה שלך והייתי רוצה להכיר אותך". אני לא היחידה, ולמעשה אני לא מכירה אף מקרה של בחורה אי פעם שאישרה הצעה כזו מבחור בפייסבוק. אז יש כל מיני בנים ברחבי העולם ששולחים כל מיני הודעות מהסוג הזה כאשר בנות באופן קבוע בוחרות ל"אגנר". בזבוז די רציני של זמן, לא? זמן שאפשר לנצל לדברים אחרים, לא?

אבל לא רציתי להגיע לכוח האדם של בית הדין בלי הערכה יותר מדוייקת. לכן עשיתי חישוב כזה- נניח שיש 200,000,000 משתמשים בפייסבוק, מתוכם חצי בנות. נניח שבת ממוצעת (כאשר תמונות פרופיל של בת ממוצעת היא משהו בין תמונה עם הבעל מהחתונה לבין תמונת טופלס) מקבלת 8 הודעות כאלה בשנה. נניח שלשלוח כל הודעה כזאת צריך כ-10 דקות כדי לחפש את התמונה של הבחורה ועוד 5 דקות לנסח ולשלוח הודעה. יוצא שכל שנה בנים מבזבזים במצטבר 200,000,000 שעות! זה נתון מטורף!

בשבת נסעתי לרואנדה. יש מטוס (מאוד קטן, ל-10 אנשים) של האו"ם שטס כל סוף שבוע לרואנדה כדי להסיע עדים. מתמחים יכולים להעלות עליו על בסיס מקום פנוי, ולכן לאחר כמה נסיונות כושלים הצלחתי לקבל מקום בטיסה.

נחתנו בבירה של רואנדה, קיגלי, ולאחר ביקור קצר במשרדי בית הדין בקיגלי יצאנו לחקור את העיר. קיגלי עיר מאוד ירוקה והררית עם מלא מדרכות וכבישים טובים. מדרכות טובות באיזור הזה של אפריקה זה נדיר. אבל מה שהכי הלהיב אותנו, אנשי ארושה, זו העובדה שמדובר בעיר בטוחה ושאפשר ללכת שם בלילה בלי בעיה. בכלל ברואנדה הרגשתי מאוד בטוחה, והרבה יותר בטוחה מאשר בארושה. גם האנשים עצמם קצת יותר נחמדים מבאיזור הזה של טנזניה. יתכן שזה בגלל שרואנדה פחות מתויירת. בארושה התחושה היא שתמיד שמנסים לעשוק אותך כמה שיותר, אבל מרגישים ככה פחות ברואנדה. יש הרבה פחות לבנים ולכן אני מתנצלת בפני ניר על כך שצחקתי על זה שהוא אמר שיש המון לבנים בארושה. הייתי טירונית אז.

המקום שישנו בו היה מנזר עם חדרי הארחה. יש משהו הזוי בלבלות שבת במקום כזה. אבל לבלות שבת במנזר זה הרבה פחות מוזר מאשר לבלות שבת במקום שבו בוצע רצח המוני לפני 15 שנה. ברואנדה בהמון כנסיות התבצעו רציחות. הסיבה לכך היא שאנשים ברחו אל הכנסיות בתקווה שלא יהרגו אותם שם. מכוון שהג'נוסייד קרה בחודשים מרץ-אפריל-מאי לפני 15 שנה, היו המון שלטים וסרטים סגולים (הצבע הרשמי של הזכרון של הג'נוסייד) כמעט בכל כנסיה או מבנה ציבורי.

אחרי שקבענו איפה אנחנו ישנים, הלכנו לתחנה המרכזית, שזה שם יפה לרחוב מפוצץ אוטובוסים ואנשים צועקים, ולקחנו אוטובוס שנסע ל-Nyamata במרחק של שעה מקיגלי. נסענו כדי לראות כנסיה ששם התבצע טבח. כשנכנסנו לחדר כל מה שהיה זה ערמות על גבי ערמות של בגדים על כל הספסלים. זה היה מראה מפחיד. כל הבגדים כבר ישנים ומתחילים להתכלה. במרכז גם היה מזבח קטן עם כמה סכינים שכנראה שימשו את הרוצחים. בחדר מתחת לכנסיה היו המון עצמות וגלגולות. זה מראה שלא נראה לי שראיתי בחיים. זה היה ממש מחריד ככה לראות חלקי אדם. 10,000 אנשים נהרגו באותה כנסיה, ובקבר אחים בחוץ קבורים 40,000 אנשים.

היו לי המון מחשבות על השואה בזמן שלי ברואנדה. לא שאפשר באמת להשוות בין שני אירועים מזעזעים, עדיין השואה היה הדבר הכי קרוב שהכרתי לזוועות רואנדה. להיות ברואנדה זה היה קצת כמו מסע פולין. כמובן שהכל רחוק יותר מהשואה- זה לא חלק מהזהות שלי כמו השואה ואני לא מכירה אישית אנשים שנפגעו. עם זאת, במובנים מסויימים המגע עם הג'נוסייד היה אחת החוויות המזעזעות שהיו לי. אני חושבת שחלק מזה נובע מכך שהשואה היה בשנות ה-40 ואילו הג'נוסייד בשנות ה-90 מה שתורם לכמות התמונות והדברים הויזואלים שמתעדים את הרצח. אבל מעבר לזה הכל בפולין היה נורא "נקי" ואילו כאן מדובר ברצח וכריתת איברים עם מצ'טים וזריקה של גופות לרחובות ולנהרות. זה נותן משמעות לגמרי אחרת לרעיון של הבנאליות של הרשע. אין שום דבר בנאלי בג'נוסייד ברואנדה. גם בביקור שלי במוזיאון ביום למחרת ראיתי הרבה סרטונים שהראו גופות, אנשים כרותי איברים ואף ראינו סרט שסקר איזור שהיה בו טבח כאשר רוב הבשר כבר נרקב כאשר צילמו שם.

בשבת בבוקר קמנו ויצאנו לרחוב. לא היה אדם או רכב ברחובות שערב לפני כן היו מלאים. כשהתקרבנו לכיכר המרכזית ראינו קבוצה של אנשים מנקים את הדשא כשאיש עם מגה-פון עומד מעליהם ונותן להם הוראות. בלמטה של הרחוב היו כמה שוטרים שעצרו את מעט המכוניות שביקשו לעבור. לא ממש הבנו מה קורה. בסוף התברר שבכל שבת אחרונה של החודש, יש לכל תושבי רואנדה עבודות שירות. אסור לאנשים ביום הזה לצאת מהאיזור בו הם גרים וכל מי שנתפס ברחוב נשלח לעבודה זו או אחרת. נדמה שאחוזי ההשתמטות קרובים לאפס. יש לצה"ל מה ללמוד.

ביום ראשון החלטנו לנסוע לבוטרה, שזו העיר המרכזית השנייה של רואנדה בדרום המדינה. בוטרה היה אחד המקומות העיקריים בהם הטבח התבצע מכוון ששם היה ראש איזור טוטצי בהתחלה, אז הרציחות התחילו מאוחר יותר לאחר שאנשים ממקומות אחרים ברואנדה ברחו לשם. בעיקר רציתי להגיע לשם כדי לראות את המקומות שרלוונטים לתיק שלי. הנסיעה עצמה הייתה מדהימה. זה באמת קצת כמו השוויץ של אפריקה. אבל היופי נקטע מדי פעם מכוון שלאורך כל הכביש כל כ-15 דקות היה אפשר לראות קבר אחים או מבנה עם שלט סגול. מכוון שטיילנו ב-100 ימי זכרון, מקומות האירוע היו בולטים. זה מדהים לראות כמה כנסיות מזוהות עם הרצח.

כשהגענו לבוטרה נסענו על מונית-אופנוע כדי להגיע לעיירה בה הטגקימנה, הנאשם בתיק שאני עובדת עליו, היה מעורב. חשבתי שאני אגיע לשם ואתחיל לשאול אנשים בלי בעיה, מכוון שאין כל כך מפות של האיזור הזה. לא היה לי ספק שאנשים ידעו מה קרה בעיירה שלהם לפני 15 שנה. למזלי הייתי עם מישהי דוברת צרפתית אחרת לא הייתי מסוגלת לתקשר בכלל. כמעט אף אחד לא ידע להגיד לנו כלום. היו לנו את השמות של המקומות, אבל אנשים לא הכירו אותם. גם כשמצאנו את המקומות שחיפשנו ושאלנו אנשים אם הם יודעים מה קרה שם, לא קיבלנו תשובות. לא ברור אם זה בגלל שאף אחד לא מתעסק בזה ובאמת אנשים לא יודעים אם התבצע רצח המוני במרכז הרפואי שלנו, או אם אנשים פשוט לא רוצים לדבר על זה ואף חשדנים כלפינו. אבל לאחר כמה שעות חיפוש היו כמה נקודות אור ואני חושבת שהצלחנו לזהות לא מעט מקומות רלוונטים. זה מדהים, ונותן נפח אחר לגמרי לעדויות ששמעתי. גם עכשיו כשאני עוברת על הפרוטוקול אני יכולה לדמיין את הסיפורים של העדים.

האיזורים אליהם הגענו הם לא איזורים תיירותיים וככל הנראה מעט אנשים לבנים מגיעים לשם. לא רק שצעקו "מוזונגו", אלא צווחו "מוזונגו" ורדפו אחרינו. בלא מעט מקומות ילדים רצו לחבק אותנו ואף להחזיק לנו את היד. אחד הדברים שהילדים הכי אהבו זה כשצילמתי אותם והראיתי להם את התמונות על מסך המצלמה. הם צווחו בהנאה כשראו את עצמם על המסך. ועכשיו יש לי המון תמונות של ילדים במצלמה.

בקיצור, היה מדהים להיות ברואנדה. אבל יש עוד כל כך הרבה שהייתי רוצה להבין מבחינת היחס של האנשים לאירועים שקרו להם ליד הבית, וג'נוסייד שהרג עשירית מאזרחי המדינה. יש עוד הרבה לעשות בביקור הבא שלי.


בלוג עצמאות: די מבאס להיות כאן ביום העצמאות אז החלטתי לעשות קצת שמח לגויים כדי שכאשר יבואו לעבוד בבית דין הבינלאומי לפשעי עזה, הם יזכרו שבארושה הם חגגו את יום העצמאות בכיף ויהיו יותר אוהבי ישראל. אז הכנתי סעודת חג עם פלאפל שהכנתי, מלפפונים חמוצים של "בית השיטה", במבה ובזוקות. היה להיט.

בלוג יחסים/יהדות: כפי שכתבתי, אין לי חברותא לדיונים על בעיית הרווקות ולכן אני נאלצת לשתף אתכם. לא מזמן קראתי עוד כתבה חדשנית בנושא הרווקות, ואני יותר ויותר קולטת שאכן יש הרואים קשר ישיר בין רווקות להתדרדרות דתית, ונראה שאם אתה נשוי אז יותר קל לך להרגיש קרוב לקב"ה. ואכן, הצורך "לקבוע עיתים לתורה" מתחילה להיתפס כהמצאת חז"ל כדי להתמודד עם ההתדרדרות הדתית של הרווקים.

אבל למען הכנות ההתדרדרות הדתית של הרווקים לא פסחה על אפריקה. למעשה אני חווה את זה יום יום. זה התחיל מזה שבסופר הייתי קונה רק מוצרים עם הכשר כלשהו (תתפלאו אבל יש פה כמה מוצרים עם הכשר דרום אפריקה). לאחר שהתחלתי לגווע ברעב עברתי ל"suitable for vegetarians". אבל אני מתביישת לומר שלאחרונה ירדתי נמוך באמת ואני בודקת רכיבים בלבד כדי לתת הכשר למוצר. השלב הבא יהיה להניח ש-edible oil זה שמן צמחי. קיצר, המצב לא טוב. אני קובעת עיתים לתורה ומקפידה להקשיב לדניאל זמיר מדי פעם, אבל למי שיש הצעות איך לעצור את השחיקה הדתית של הרווקות אני אשמח.

כבר הרבה זמן יש לי הזיות של החופים הלבנים והיפים של מזרח טנזניה. לכן שבוע שעבר הצלחנו- אני, בטינה שותפתי וקובו השכן מלמעלה, לקבל את האישורים הרלוונטים לנסיעה. יש לי את הרכב של סיגל שעבדה בבית הדין כמה שנים- לנד רובר דיסקברי. זה מראה מצחיק לראות אותי נוהגת בג'יפ כי אני בקושי רואה מעל ההגה, אבל בעזרת חברי לרכב אני משתדלת לא לדרוס אף אחד.

קמנו מוקדם ביום שישי, ב-6 בבוקר, ויצאנו לדרך. הייתה אוירה מעולה של חופש. הנסיעה ארכה כ-8 שעות אבל זו נסיעה עם נופים מרהיבים אז הזמן עבר מהר. עברנו מאיזורים שטוחים לגמרי באיזור ארושה לאיזורים הררים וירוקים. היה איזור שהקרקע בו היה בצבע אדום כהה, והשילוב בין הצמחיה הירוקה ולבין הקרקע האדומה היה מרשים. גם היה מעניין לראות את כל הכפרים בדרך ובאיזה תנאים רוב האנשים הטנזנים חיים. אז מבינים עד כמה ארושה עיר עשירה.

הכל היה טוב ויפה עד שכבר לא היה טוב ויפה. בשלב מסוים הנורה של הסוללה נדלקה, והיה נראה שצריך למצוא מוסך. בכל כפר קטן יש צריף שרשום על Garage, אבל לא עצרנו עד שהגענו למקום שהיה נראה כמו מוסך פחות או יותר אמיתי. או לפחות כך חשבנו. תוך שניות התקבצה קבוצה של כ-7 ילדים וכ-5 מבוגרים כל אחד עם המברג שלו מנסה לשחרר משהו אחר באוטו. זו תופעה מוכרת- בכל פעם שעוצרים בצד הכביש מתקבצת לה סביב האוטו חבורה ענקית של אנשים נחושים. בהתחלה נדמה מהנחישות והביטחון שהם כולם מבינים במכוניות. ממש לא.

הצלחנו לסלק את האנשים המפוקפקים מהרכב אבל לא לפני שהודיעו לנו שהמשאבת מים הרוסה ושצריך ללכת לעיר הקרובה. העיר, טנגה, הייתה במרחק שעה ושבת הייתה בעוד שעה וחצי. העיר טנגה היא כמו הטבריה של טנזניה. האמת שזה לא לגמרי הוגן כי שום דבר לא נורא כמו טבריה, אבל זה ממש לא הכפר נופש על שפת הים שדימיינו. ישר שהגענו לטנגה מצאנו אכסניה (מטונפת) לשבת והחלטנו לטפל באוטו למחרת. ישבנו בחדר שלנו, מותשים ורעבים. כל מה שהיה לנו זה בקבוק קוניאגי, שזה כמו הארק שלהם במובן הזה שזה נגיש וזול, וחבילת ביסלי אחרונה מהארץ. התענגנו על הביסלי כמו ילדים בבית כנסת ביום כיפור.

בשבת בבוקר קובו ובטינה הלכו למוסך. בהתחלה החדשות היו שעד הצהרים הם יוכלו לתקן את המשאבה אבל תוך כמה שעות הודיעו לנו שנגרם נזק למנוע ויקח כמה ימים לפרק את המנוע לגלות את הבעיה. התקשרתי למחלקת תחבורה של האו"ם שאמרו שלא כדאי לתת להם להתעסק באוטו ושהם ישלחו רכב כדי לגרור אותנו חזרה לארושה.

למחרת הגיעו שני נהגים מהאו"ם כדאי לקחת אותנו חזרה:



(שימו לב: אנחנו עדיין מחייכים בתמונה הזו).

הלכנו לאסוף את המכונית מהמוסך, וחיברנו אותו עם מוט לרכב של האו"ם. זה היה נראה לא ממש יציב אבל בסדר.

הייתה נסיעה נוראית. פשוט נוראית. החיבור בין הרכבים היה לא יציב והרכב מאחור כל הזמן התנדנד מצד לצד. מספיק שהיה מגיע איזה משאית ממול בזמן נדנוד והלך הרכב עם הנוסעים. כשהרכב מאחור לא התנדנד, הוא התנגש ברכב מקדימה. הנהגים עצמם היו מותשבים ושתו קוניאגי כדי להישאר ערים. לעיתים קרובות היה נראה שהם הולכים להירדם על ההגה ולכן ניסינו לדבר איתם כל הזמן.

ככל שהזמן עבר הנהגים היו יותר לחוצים ולפעמים אפילו היסטרים. את הנסיעה עשינו במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, כאשר היה מרחק של 450 ק"מ לכסות. לקח 14 שעות. אני לא יודעת איך, אבל בסוף הגענו לארושה. לא לפני שהנהג ברכב האחורי צעק שהוא הולך למות בגלל המהירות שבו נסע הנהג ברכב הקדמי. אבל אנחנו חיים. הג'יפ לא.

בלוג יהדות: לא היה נראה שיש אפשרות להישאר בארושה לפסח. אני כבר מיומנת בלשאול מלצרים על כלים נפרדים אבל שאלות בנוגע לשמן קטניות והטבלת כלים זה נראה מורכב יותר. אז נסעתי לבני דודים החב"דניקים שלי בפרטוריה, דרום אפריקה.

יש שיטענו שהמעבר בין חודש ללא כל קהילה יהודית למשפחה חב"דניקית, עם שני ימי חג ושבת ברציפות, זה מעבר חד מדי. יש בזה אמת כלשהי. אכילת מצות בשקיות פלסטיק זוהי רק ההתחלה. הם לא אוכלים כל דבר שעבר עיבוד כלשהי אז הם מכינים קמח תפו"א לבד, וקפה הם מכינים מפולי קפה טריים, מיץ הם סוחטים לבד, אגוזים הם מקלפים לבד, הם לא משתמשים בשמן וכו'. ספרדים לא נראים יהודים בכלל לידם. עם זאת, אני חייבת להודות שמעולם לא נהנתי כל כך להיות בחברת יהודים וללכת לבית הכנסת.

הבית של בני דודים שלי ענק והוא מקושט בסט של המחזמר "אאידה" שהם שכרו מהתיאטרון המקומי:

את ליל הסדר הראשון בילינו עם כ-30 עובדי אמדוקס ישראלים שגרים כאן. ישראלים שגרים בחו"ל זה דבר מצחיק. הם מאמצים חלק מהגינונים מהמקומיים אבל הילדים שלהם עדיין מתלבשים כמו ערסים.

בלוג יחסים: זה מדהים עד כמה אין באפריקה מודעות לבעיית הרווקות של הביצה הירושלמית. תקח טנזני מצוי והוא לא ידע בכלל להגיד מהי בעיית הרווקות. הכחשה טוטאלית. למעשה, כבר חודש ימים אף אחד לא דיבר איתי על סרוגים, או על אילון או על התגובה של יעל. זו האדישות של הדור שלנו. מגעיל.

אז אני מנסה לנצל קצת את ההזדמנות שאני בחברת הבני דודים החב"דניקים שלי כדי לקבל טיפים. גם בחברה החב"דניקית יש את הבעיה של בנים שמורחים בנות ולא יכולים להתחייב. בת דודה שלי סיפרה לי שאחותה יצאה עם בחור באופן מאוד רציני והוא כל הזמן מרח אותה ואמר שהוא יתחייב בעתיד וכו' (הסיפור מוכר למי שקורא YNET יחסים). זה נמשך ככה עד שנאצלה להבין שהוא לא מספיק רציני ונפרדה ממנו אחרי קשר של שבוע וחצי.

בשבועיים האחרונים יצא לי לשבת המון בבית המשפט, מה שאומר שאני מקשיבה להמון עדים עם עדויות שנמשכות לפעמים יותר מיום שלם. הרבה פעמים העדויות קשות, ומדי פעם יש לי דמעות. אחד הרגעים שבעיני הכי מרגשים הוא כאשר העד מתבקש לזהות את הנאשם. העדים לא מסתכלים באף שלב לכוון ההגנה וכל הזמן מתרכזים במסך מולם. לכן זיהוי הנאשם הוא בדרך הרגע הראשון שהעד מסתכל על הנאשם. זה סוג של מפגש מוזר בין הקורבן לנאשם, ובמקום מפגש בו חיי האזרח הרואנדי נתון לחסדי המפקד הצבאי, הפעם הנאשם הוא התלוי בעד.

רוב העדים הם עדים "טוטצים" שמעידים על החוויות הקשות שלהם בזמן הרצח עם. השבוע יצא לי לשמוע עדות קצת אחרת של חייל של הנאשם מהמחנה שעליו הנאשם פיקד. הפעם, כאשר העד נתבקש לקום ולזהות את הנאשם ההרגשה הייתה שונה- הפעם החייל מזהה את מפקדו, ומפקדו ללא ספק מכיר את חיילו.

כפי שציינת בנוגע לעד, לכל אחד בחדר דיון יש מולו מסך שבו אפשר לצפות בהליך (נראה שזה בעיקר כדי להקל על אנשים שלא יצטרכו כל פעם לסובב את הראש). בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעורך דין שמנהל את חקירת העד או בשופטים. אבל יש צלם אחד עם חוש הומור מפותח שנהנה מדי פעם להתמקד באנשים שבדרך כלל לא זוכים לתשומת לב, כמוני. זה ממש מבהיל פתאום לראות את עצמך על המסך, אבל בניגוד למשחק כדורסל שאתה מתחיל לנפנף בהיסטריה, צריך לעשות כאילו אתה לגמרי ממוקד במסך המחשב ומקליד משהו חשוב ביותר. שמעתי שלאותו צלם יש נטייה מרושעת לתפוס חיטוטי אף.

עונת הגשמים החלה מה שאומר שמדי פעם יש גשם. גשם ירושלמי, אבל עדיין 30 מעלות בחוץ. זה הזוי.

בשבוע שעבר לקחו אותנו, כל האנשים שעובדים שלשכות של השופטים, לסוף שבוע גיבוש ושקר כלשהו. ישנו במקום שעולה 600 דולר ללילה. הנה תמונה של הבריכה על הצוק:

ביליתי את יום ראשון בבוקר בספארי בסביבה. התמונות הפעם בסימן הורים וילדים:

אני על המרפסת של הדירה שלנו:

בשבת הלכנו לטיול בשוק המרכזי של העיר. הוא גדול בהרבה ממחנה יהודה ומסריח בהרבה. המראה הבולט ביותר הוא חלקי שור ענקיים המתנוססים למכירה בחנויות בשר. איכס. כמובן שאי אפשר פשוט לקנות וכמו כל דבר בארושה צריך להתמקח עד צאת הנשמה. בטינה, שותפתי היקרה, הייתה אחראית על קניית הירקות ולאחר התמקחויות מתישות המוכר הכריז "its good price for muzungo". (מוזונגו למי שלא זוכר- ווייט טראש).

הייטלייט נוסף, מעבר לעכברוש המת באמצע הכביש, הייתה הקטטת רחוב. שני מקומיים התחילו בתנוחות גבריות טיפוסיות- ניפוח חזה וכו', אבל עברו במהרה לשלב הבא והתחילו בקטטה סטייל אינתיפאדה. האנשים באיזור ראו את זה מגיע והתחילו להתרחק מהם, וניצלו מהשלכת האבן, שלא היה מביש אף תושב רמאללה, של אחד המשתתפים. חכיתי עד שאחד האבנים נפלה לידי עד שהתרחקתי מהאיזור. בכל זאת זה קצת פתטי להגיע עד לאפריקה כדי למות מהשלכת אבנים.

פרס פמיניסטית השבוע הולך לטנגריד היקמט:

היא שופטת ירדנית פה בטריבונל. היא סיפרה לי שבעלה גר איתה פה בארושה וכמה זה נדיר בחברה הירדנית שבעל הולך בעקבות אשתו לקידום הקרירה שלה. היא אשה מקסימה ומטפחת את יחסי ישראל-ירדן.

בלוג משפטים: העבירו אותי תיק, ואני עכשיו עובדת על התיק של הטגקימנה, שהיה מפקד בצבא הרואנדי. רק התחלתי לעבוד על התיק, אבל כבר ביום שישי נכנסתי לדיון. הייתי צריכה ללבוש גלימה:

(לא רואים בתמונה כי אני נראית כאילו הגלימה מנסה להטביע אותי, אבל זו גלימה ממש יפה עם המון פרטים קטנים ומושקעים.)

המשפט יחסית ייחודי מכוון שהטגקימנה מואשם גם כמפקד צבאי אבל בחלק ממקרי האונס והרצח, הוא עצמו היה המבצע. היום אשה שבנה נהרג ע"י הטגקימנה העמידה. היה לא פשוט- בנוסף לכך שהיא חייבת לשחזר את המקרה הקשה היא גם נתונה לחקירה לא פשוטה בעיקר מצד ההגנה.

כל ההליך הוא מורכב ביותר- בו זמנית כל הדיונים מתנהלים בשלוש שפות- אנגלית, צרפתית וקיניראונה. יש גם פערים מאוד גדולים מבחינת התרבויות המשפטיות של העורכי דין אבל בעיקר של השופטים. מכוון שאני מבלה הרבה זמן עם השופטים אני רואה איזה פערים יש בין שופטים שמגיעים ממדינות שכללי פרוצידורה חשובים ביותר לבין שופטים שלא מבינים למה מבזבזים כל כך הרבה זמן על שטויות.

היום שמענו עדות של מישהי שהייתה בתוך דירה שהתנהלה בה אונס קבוצתי. הייתה עדות קשה. בכלל העדים נראים הרוסים מהחוויות שעברו. כל המצב הוא מעט סוריאליסטי עם השופטים בגלימת האדומות, העדים השבורים והנאשם- כולם יחד באותו חדר במשך שעות.

אני מקווה בהמשך לספר קצת על פרטי המקרה. בינתיים כדי לכם קצת להשלים רקע על הטבח ברואנדה.

http://en.wikipedia.org/wiki/Rwanda_genocide

בלוג יהדות: מכוון שאני עצלנית המרק של יום שישי בערב הוא בדרך כלל בחסות אסם יחד עם שקדי מרק. ביום שישי האחרון, לאחר ששותפתי היקרה, בטינה, יצאה לארוחת ערב עם שאר המתמחים, עשיתי לעצמי קבלת שבת, קידוש, המוציא ואכלתי את המרק עוף של אסם מהפלטת שבת המאולתרת שלי. לאחר שסיימתי את ארוחת המלכים התכרבלתי בספא כדי לקרוא ספר.

יש לא מעט הפסקות חשמל פה בארושה שנמשכות כמה שעות. ממה שאני מצליחה להבחין הם מפוזרים באקראיות על פני הימים ושעות היום. אבל יש זמן מסוים שההפסקת חשמל לא מאכזבת לבוא- בדיוק בשעה שאני יושבת לקרוא ספר לאחר ארוחת השבת.

ישבתי לי בחושך מוחלט בלי לעשות כלום ובלי אף אחד לדבר איתו. בשלב מסוים התחלתי קצת לפחד- בכל זאת איזור מפוקפק ואני לגמרי לבד בחושך. אבל אז נזכרתי שאני בעצם מוגנת: ביום שנסעתי השכן הכריז- "מצווה עליך לבוא אלינו לארוחת שבת כשאת חוזרת. הנה את מוגנת. שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

זו לא הפעם הראשונה שאני זוכה להגנת שלוחי-מצווה. כשהייתי בניו יורק לפני כמה שנים אשה אחת הביאה לי דולר כדי לצדקה כשאני חוזרת לארץ ואמרה לי שאני שלוחת מצווה. אני לא יודעת מה קרה לדולר הזה, אבל אני די בטוחה שלא נתתי אותו לצדקה. בשלב זה כבר התחלתי לדאוג כי לא בטוח שהקב"ה יאמין לכל העניין הזה של שלוחי מצווה אחר שהוכחתי את עצמי כלא נאמנה.
בלוג בריאות: באמצע שבוע שעבר התחילו להופיע לי כל מיני סימפטומים שזה לא הפורום לפרטם. בהתחלה התעלמתי אבל זה התחיל להחמיר וביום חמישי כבר הרגשתי ממש רע. אז הלכתי למרפאה. לאחר שמדדו לי את החום בבית שחי (שזה כמובן מוזר, כי איזה איזור יותר חם מהבית שחי) שלחו אותי למעבדה. במקום הדקירה העדינה שבדר"כ צריך כדי להוציא טיפה של דם, העובד במעבדה תקף אותי ולקח כמה טיפות מאלה שנטפו בחופשיות. כשחזרתי כדי לקבל את התוצאות אמרו לי שיש לי מוגלה בתאי דם ועודף תאי דם לבנים (???), מה שאומר שיש לי הרעלת מזון ונתנו לי אנטיביוטיקה. מסתבר שמדובר בסוג אנטיביוטיקה שכל כך חזק שבמערב כבר לא נותנים אותו. נקווה לטוב. נכון ליום שני 23.2 שעה 23:25 הכל תקין.

בלוג מסעדות: אני אנסה לכתוב ביקורת על מסעדות כאן בארושה כדי להקל על המבקרים. בימים בהם אנחנו רוצים לחסוך אנחנו הולכים ל-immigration canteen. נכון, זה קצת נשמע כמו הכינוי למקום שמרססים DDT על מהגרים כשהם יורדים מהאנייה, אבל זה מקום שמוכרים בו אוכל. או לפחות חיקוי זול של אוכל. האוכל בסיסי, אבל יש תפריט מיוחד לצמחונים- אורז. המנות מתחילות ב-1,500 שילינג (בערך 7 שקל) ומגיעות עד למחיר 1,500 שילינג (יש רק אופציה אחת). אני בחרתי במנת אורז הידועה שלהם שהצטיינה בטעמו המקומי עם תיבול עדין של סיר אלומיניום שעבר זמנו.

בלוג מוזיקה: אני מתחילה את היום עם צלילי הרדיו המקומי ברקע. יש שיר אחד שחוזר על עצמו כמעט כל בוקר- שיר קצבי וכיפי. ביום חמישי בבוקר, השאטל של האו"ם אסף אותנו וברדיו התנגן אותו שיר. שאלתי את הנהג מה אנחנו שומעים והוא אמר שזה הלהיט הנוכחי ברדיו- "I love jesus". הבטחתי להביא לו בפעם הבא את יונתן רזאל והסברתי שהוא הגרסה הישראלית ל-"I love jesus".

בלוג יחסים: הרבה אנשים הביעו דאגה ממצבם של הזוג הצעיר. לזמן מה חששתי שהוא הכניס אותה להריון בגיל צעיר, לכן הם נאלצו להתחתן ולתת את הילד שלהם לבית יתומים בטנזניה וכל עניין ההתמחות הוא סיפור כיסוי. אבל מסתבר שהם פשוט שני נוצרים אדוקים מאוהבים. Boring.

עוד תמונות מהספארי

נחמד מאוד בארושה. העיר היא מין ייצור כלאיים בין עיר מדינת עולם שלישי לבין כפר. האנשים ידידותיים ביותר וכל הזמן אומרים שלום. לרוב זה לא כדי למכור משהו. אני הכי אוהבת שאומרים "מזונגו" שזה אומר איש לבן (a.k.a. white trash). בדרך כלל זה מלווה בנפנוף וברכת בוקר טוב. ניר אמר לי שיש המון לבנים בארושה. באיזור שלי אין הרבה לבנים. יש יותר מרוקאים ב-8200.

אני נמצאת בבית דירות יחסית בדרום העיר יחד עם מתמחים נוספים. יש לי חדר חמוד ומרפסת גדולה שצופה לרחוב. אני מבלה הרבה על המרפסת יחד עם שותפתי הגרמניה, בניטה. יחד אנחנו יושבות, שותות בירה קרה, אוכלות ביסלי (אנחנו לקראת סוף המלאי) ומשיבות לכל האנשים ברחוב שאומרים לנו שלום. בהמשך הרחוב יש את הפאב המקומי שלנו. זה איזור שלבנים לא ממש מגיעים אליו ככה שדי מפנקים אותנו שם. במרפסת יש גם נוף להר השני בגובהו בטנזניה- הר מרו.

ביום שישי עברתי את המבחן נהיגה כדי לקבל את רשיון של האו"ם. זה פחות פשוט ממה שנדמה. המבחן כלל נהיגה בג'יפ, עם הילוכים, בצד הלא נכון של הכביש בעיר מלאה בנהגים והולכי רגל פסיכים. אבל עברתי ובדו"ח נכתב "she is driving well".

ביום ראשון הלכנו ליום ספארי (אני אנסה להעלות עוד תמונות בהמשך. מעבר לחיות ההיילייט הייתה הריינג'רית (אין הרבה ריינג'רים נשים). היא הייתה ממש מגניבה ופמיניסטית אם כי הסיפורים שלה של ההוצאות להורג של גנבים היו טיפה מטרידים. הרשמתי את כל הרייג'רים האחרים בכך שיריתי ב-M16, כי רוב הנשקים שלהם נראים כמו שאריות מהקולוניאליזם. אגו טריפ ישראלי זול.

בלוג משפטים: בבית הדין הולך ממש טוב. אני כרגע עובדת על משפט חוזר של תיק של מפקד צבאי של מחוז אחד ברואנדה. הכל זז קצת לאט, מחשבים ישנים וחיבור לאינטרנט איטי. אבל מאוד מעניין והאוירה בין המתמחים טובה. אנחנו יוצאים המון לאכול (פירוט להלן) ומתעדכנים ברכילות היומית (מי הרשיע את מי, איזה תיק מתעכב וכל מיני דברים אחרים שמעניינים משפטנים חנונים). אני לומדת המון על איך דברים עובדים. לראות את הכל מאחורי הקלעים זה מרתק.

בלוג יהדות: קשה להסביר למלצר מקומי שבקושי מבין שאתה רוצה להזמין קולה, שאני צריכה לדעת האם בסיר בו הם מכינים את האורז הם גם מכינים, בזמן אחר, בשר. קשה. אבל עם קצת רגישות ותבונה, מצליחים וככה שרדתי את הימים הראשונים שלי פה. אבל ביום חמישי מאסתי באורז שלוש פעמים ביום והחלטתי לקחת את עניין ההטרדות צעד אחד קדימה. שאלתי את המלצר אם הם מכינים את המנות הצמחוניות באותם סירים כמו הבשר. כמובן שהוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. כנ"ל הטבח. אז נכנסתי למטבח ולאחר חילופי דברים מבוזבזים לחלוטין ונפנופי ידיים, הם הראו לי שבעצם הם מכינים את הדברים בחלקים לגמרי נפרדים של המטבח. נצחון גדול ליהודים.

בניטה, השותפה הגרמניה, זורמת עם העניין הדתי. אני חושבת שהדלקת המשואה להבדלה קצת הפתיעה אותה, וכשהודעתי לה שבעלה יהיה בגובה שהיא מחזיקה את הנר, היא בכלל חשבה שאני פסיכית. הכל באמת נשמע מוזר כשמסבירים לגויים. כשהתחלתי לספר על הלחם משנה ועל המן שבני ישראל אספו במדבר, היא נראתה מבולבלת. עשיתי כאילו אני לא שומעת כשהיא שאלה למה יין זה לא כשר. אבל היא כבר יודעת לא לכבות את האור בשירותים וסך הכל אנחנו עובדים על צמצום העוול ההיסטורי- "little favor for little country".

בלוג תרבות (בחסות גבי): המליצו לי על הסרט "ויקה כריסטינה ברצלונה". אני לא ממליצה. סרט מטריד. אבל תראו "מלון רואנדה".

בלוג יחסים: יש פה זוג אוסטרלים- הוא עובד בבית הדין והיא לא עושה כלום. הם בני 23 ונשואים כבר שנתיים. זה מוזר כי הם לא מפתח תקווה. העניין בבירור. חכו לעדכונים.

בלוג מוזיקה: יש נהג מונית אחד שכל פעם שנכנסים לאוטו הוא שם דיסק של "westlife". הוא כנראה חושב שזה סוג המוזיקה ש"מזונגו" אוהבים, אז יש לו את הדיסק בכוננות למקרה הצורך.

בלוג כלכלי: זה חייב להיות רע לכלכלה שערך הכסף נמוך. זה לא מעודד אנשים לצרוך. למה שתרצה אי פעם להיפרד משטר שכתוב עליו 1,000, גם אם הוא שווה שלוש שקל?!

תכתבו לי בנוגע לשגיאות כתיב.