בשבת נסעתי לרואנדה. יש מטוס (מאוד קטן, ל-10 אנשים) של האו"ם שטס כל סוף שבוע לרואנדה כדי להסיע עדים. מתמחים יכולים להעלות עליו על בסיס מקום פנוי, ולכן לאחר כמה נסיונות כושלים הצלחתי לקבל מקום בטיסה.

נחתנו בבירה של רואנדה, קיגלי, ולאחר ביקור קצר במשרדי בית הדין בקיגלי יצאנו לחקור את העיר. קיגלי עיר מאוד ירוקה והררית עם מלא מדרכות וכבישים טובים. מדרכות טובות באיזור הזה של אפריקה זה נדיר. אבל מה שהכי הלהיב אותנו, אנשי ארושה, זו העובדה שמדובר בעיר בטוחה ושאפשר ללכת שם בלילה בלי בעיה. בכלל ברואנדה הרגשתי מאוד בטוחה, והרבה יותר בטוחה מאשר בארושה. גם האנשים עצמם קצת יותר נחמדים מבאיזור הזה של טנזניה. יתכן שזה בגלל שרואנדה פחות מתויירת. בארושה התחושה היא שתמיד שמנסים לעשוק אותך כמה שיותר, אבל מרגישים ככה פחות ברואנדה. יש הרבה פחות לבנים ולכן אני מתנצלת בפני ניר על כך שצחקתי על זה שהוא אמר שיש המון לבנים בארושה. הייתי טירונית אז.

המקום שישנו בו היה מנזר עם חדרי הארחה. יש משהו הזוי בלבלות שבת במקום כזה. אבל לבלות שבת במנזר זה הרבה פחות מוזר מאשר לבלות שבת במקום שבו בוצע רצח המוני לפני 15 שנה. ברואנדה בהמון כנסיות התבצעו רציחות. הסיבה לכך היא שאנשים ברחו אל הכנסיות בתקווה שלא יהרגו אותם שם. מכוון שהג'נוסייד קרה בחודשים מרץ-אפריל-מאי לפני 15 שנה, היו המון שלטים וסרטים סגולים (הצבע הרשמי של הזכרון של הג'נוסייד) כמעט בכל כנסיה או מבנה ציבורי.

אחרי שקבענו איפה אנחנו ישנים, הלכנו לתחנה המרכזית, שזה שם יפה לרחוב מפוצץ אוטובוסים ואנשים צועקים, ולקחנו אוטובוס שנסע ל-Nyamata במרחק של שעה מקיגלי. נסענו כדי לראות כנסיה ששם התבצע טבח. כשנכנסנו לחדר כל מה שהיה זה ערמות על גבי ערמות של בגדים על כל הספסלים. זה היה מראה מפחיד. כל הבגדים כבר ישנים ומתחילים להתכלה. במרכז גם היה מזבח קטן עם כמה סכינים שכנראה שימשו את הרוצחים. בחדר מתחת לכנסיה היו המון עצמות וגלגולות. זה מראה שלא נראה לי שראיתי בחיים. זה היה ממש מחריד ככה לראות חלקי אדם. 10,000 אנשים נהרגו באותה כנסיה, ובקבר אחים בחוץ קבורים 40,000 אנשים.

היו לי המון מחשבות על השואה בזמן שלי ברואנדה. לא שאפשר באמת להשוות בין שני אירועים מזעזעים, עדיין השואה היה הדבר הכי קרוב שהכרתי לזוועות רואנדה. להיות ברואנדה זה היה קצת כמו מסע פולין. כמובן שהכל רחוק יותר מהשואה- זה לא חלק מהזהות שלי כמו השואה ואני לא מכירה אישית אנשים שנפגעו. עם זאת, במובנים מסויימים המגע עם הג'נוסייד היה אחת החוויות המזעזעות שהיו לי. אני חושבת שחלק מזה נובע מכך שהשואה היה בשנות ה-40 ואילו הג'נוסייד בשנות ה-90 מה שתורם לכמות התמונות והדברים הויזואלים שמתעדים את הרצח. אבל מעבר לזה הכל בפולין היה נורא "נקי" ואילו כאן מדובר ברצח וכריתת איברים עם מצ'טים וזריקה של גופות לרחובות ולנהרות. זה נותן משמעות לגמרי אחרת לרעיון של הבנאליות של הרשע. אין שום דבר בנאלי בג'נוסייד ברואנדה. גם בביקור שלי במוזיאון ביום למחרת ראיתי הרבה סרטונים שהראו גופות, אנשים כרותי איברים ואף ראינו סרט שסקר איזור שהיה בו טבח כאשר רוב הבשר כבר נרקב כאשר צילמו שם.

בשבת בבוקר קמנו ויצאנו לרחוב. לא היה אדם או רכב ברחובות שערב לפני כן היו מלאים. כשהתקרבנו לכיכר המרכזית ראינו קבוצה של אנשים מנקים את הדשא כשאיש עם מגה-פון עומד מעליהם ונותן להם הוראות. בלמטה של הרחוב היו כמה שוטרים שעצרו את מעט המכוניות שביקשו לעבור. לא ממש הבנו מה קורה. בסוף התברר שבכל שבת אחרונה של החודש, יש לכל תושבי רואנדה עבודות שירות. אסור לאנשים ביום הזה לצאת מהאיזור בו הם גרים וכל מי שנתפס ברחוב נשלח לעבודה זו או אחרת. נדמה שאחוזי ההשתמטות קרובים לאפס. יש לצה"ל מה ללמוד.

ביום ראשון החלטנו לנסוע לבוטרה, שזו העיר המרכזית השנייה של רואנדה בדרום המדינה. בוטרה היה אחד המקומות העיקריים בהם הטבח התבצע מכוון ששם היה ראש איזור טוטצי בהתחלה, אז הרציחות התחילו מאוחר יותר לאחר שאנשים ממקומות אחרים ברואנדה ברחו לשם. בעיקר רציתי להגיע לשם כדי לראות את המקומות שרלוונטים לתיק שלי. הנסיעה עצמה הייתה מדהימה. זה באמת קצת כמו השוויץ של אפריקה. אבל היופי נקטע מדי פעם מכוון שלאורך כל הכביש כל כ-15 דקות היה אפשר לראות קבר אחים או מבנה עם שלט סגול. מכוון שטיילנו ב-100 ימי זכרון, מקומות האירוע היו בולטים. זה מדהים לראות כמה כנסיות מזוהות עם הרצח.

כשהגענו לבוטרה נסענו על מונית-אופנוע כדי להגיע לעיירה בה הטגקימנה, הנאשם בתיק שאני עובדת עליו, היה מעורב. חשבתי שאני אגיע לשם ואתחיל לשאול אנשים בלי בעיה, מכוון שאין כל כך מפות של האיזור הזה. לא היה לי ספק שאנשים ידעו מה קרה בעיירה שלהם לפני 15 שנה. למזלי הייתי עם מישהי דוברת צרפתית אחרת לא הייתי מסוגלת לתקשר בכלל. כמעט אף אחד לא ידע להגיד לנו כלום. היו לנו את השמות של המקומות, אבל אנשים לא הכירו אותם. גם כשמצאנו את המקומות שחיפשנו ושאלנו אנשים אם הם יודעים מה קרה שם, לא קיבלנו תשובות. לא ברור אם זה בגלל שאף אחד לא מתעסק בזה ובאמת אנשים לא יודעים אם התבצע רצח המוני במרכז הרפואי שלנו, או אם אנשים פשוט לא רוצים לדבר על זה ואף חשדנים כלפינו. אבל לאחר כמה שעות חיפוש היו כמה נקודות אור ואני חושבת שהצלחנו לזהות לא מעט מקומות רלוונטים. זה מדהים, ונותן נפח אחר לגמרי לעדויות ששמעתי. גם עכשיו כשאני עוברת על הפרוטוקול אני יכולה לדמיין את הסיפורים של העדים.

האיזורים אליהם הגענו הם לא איזורים תיירותיים וככל הנראה מעט אנשים לבנים מגיעים לשם. לא רק שצעקו "מוזונגו", אלא צווחו "מוזונגו" ורדפו אחרינו. בלא מעט מקומות ילדים רצו לחבק אותנו ואף להחזיק לנו את היד. אחד הדברים שהילדים הכי אהבו זה כשצילמתי אותם והראיתי להם את התמונות על מסך המצלמה. הם צווחו בהנאה כשראו את עצמם על המסך. ועכשיו יש לי המון תמונות של ילדים במצלמה.

בקיצור, היה מדהים להיות ברואנדה. אבל יש עוד כל כך הרבה שהייתי רוצה להבין מבחינת היחס של האנשים לאירועים שקרו להם ליד הבית, וג'נוסייד שהרג עשירית מאזרחי המדינה. יש עוד הרבה לעשות בביקור הבא שלי.


בלוג עצמאות: די מבאס להיות כאן ביום העצמאות אז החלטתי לעשות קצת שמח לגויים כדי שכאשר יבואו לעבוד בבית דין הבינלאומי לפשעי עזה, הם יזכרו שבארושה הם חגגו את יום העצמאות בכיף ויהיו יותר אוהבי ישראל. אז הכנתי סעודת חג עם פלאפל שהכנתי, מלפפונים חמוצים של "בית השיטה", במבה ובזוקות. היה להיט.

בלוג יחסים/יהדות: כפי שכתבתי, אין לי חברותא לדיונים על בעיית הרווקות ולכן אני נאלצת לשתף אתכם. לא מזמן קראתי עוד כתבה חדשנית בנושא הרווקות, ואני יותר ויותר קולטת שאכן יש הרואים קשר ישיר בין רווקות להתדרדרות דתית, ונראה שאם אתה נשוי אז יותר קל לך להרגיש קרוב לקב"ה. ואכן, הצורך "לקבוע עיתים לתורה" מתחילה להיתפס כהמצאת חז"ל כדי להתמודד עם ההתדרדרות הדתית של הרווקים.

אבל למען הכנות ההתדרדרות הדתית של הרווקים לא פסחה על אפריקה. למעשה אני חווה את זה יום יום. זה התחיל מזה שבסופר הייתי קונה רק מוצרים עם הכשר כלשהו (תתפלאו אבל יש פה כמה מוצרים עם הכשר דרום אפריקה). לאחר שהתחלתי לגווע ברעב עברתי ל"suitable for vegetarians". אבל אני מתביישת לומר שלאחרונה ירדתי נמוך באמת ואני בודקת רכיבים בלבד כדי לתת הכשר למוצר. השלב הבא יהיה להניח ש-edible oil זה שמן צמחי. קיצר, המצב לא טוב. אני קובעת עיתים לתורה ומקפידה להקשיב לדניאל זמיר מדי פעם, אבל למי שיש הצעות איך לעצור את השחיקה הדתית של הרווקות אני אשמח.

כבר הרבה זמן יש לי הזיות של החופים הלבנים והיפים של מזרח טנזניה. לכן שבוע שעבר הצלחנו- אני, בטינה שותפתי וקובו השכן מלמעלה, לקבל את האישורים הרלוונטים לנסיעה. יש לי את הרכב של סיגל שעבדה בבית הדין כמה שנים- לנד רובר דיסקברי. זה מראה מצחיק לראות אותי נוהגת בג'יפ כי אני בקושי רואה מעל ההגה, אבל בעזרת חברי לרכב אני משתדלת לא לדרוס אף אחד.

קמנו מוקדם ביום שישי, ב-6 בבוקר, ויצאנו לדרך. הייתה אוירה מעולה של חופש. הנסיעה ארכה כ-8 שעות אבל זו נסיעה עם נופים מרהיבים אז הזמן עבר מהר. עברנו מאיזורים שטוחים לגמרי באיזור ארושה לאיזורים הררים וירוקים. היה איזור שהקרקע בו היה בצבע אדום כהה, והשילוב בין הצמחיה הירוקה ולבין הקרקע האדומה היה מרשים. גם היה מעניין לראות את כל הכפרים בדרך ובאיזה תנאים רוב האנשים הטנזנים חיים. אז מבינים עד כמה ארושה עיר עשירה.

הכל היה טוב ויפה עד שכבר לא היה טוב ויפה. בשלב מסוים הנורה של הסוללה נדלקה, והיה נראה שצריך למצוא מוסך. בכל כפר קטן יש צריף שרשום על Garage, אבל לא עצרנו עד שהגענו למקום שהיה נראה כמו מוסך פחות או יותר אמיתי. או לפחות כך חשבנו. תוך שניות התקבצה קבוצה של כ-7 ילדים וכ-5 מבוגרים כל אחד עם המברג שלו מנסה לשחרר משהו אחר באוטו. זו תופעה מוכרת- בכל פעם שעוצרים בצד הכביש מתקבצת לה סביב האוטו חבורה ענקית של אנשים נחושים. בהתחלה נדמה מהנחישות והביטחון שהם כולם מבינים במכוניות. ממש לא.

הצלחנו לסלק את האנשים המפוקפקים מהרכב אבל לא לפני שהודיעו לנו שהמשאבת מים הרוסה ושצריך ללכת לעיר הקרובה. העיר, טנגה, הייתה במרחק שעה ושבת הייתה בעוד שעה וחצי. העיר טנגה היא כמו הטבריה של טנזניה. האמת שזה לא לגמרי הוגן כי שום דבר לא נורא כמו טבריה, אבל זה ממש לא הכפר נופש על שפת הים שדימיינו. ישר שהגענו לטנגה מצאנו אכסניה (מטונפת) לשבת והחלטנו לטפל באוטו למחרת. ישבנו בחדר שלנו, מותשים ורעבים. כל מה שהיה לנו זה בקבוק קוניאגי, שזה כמו הארק שלהם במובן הזה שזה נגיש וזול, וחבילת ביסלי אחרונה מהארץ. התענגנו על הביסלי כמו ילדים בבית כנסת ביום כיפור.

בשבת בבוקר קובו ובטינה הלכו למוסך. בהתחלה החדשות היו שעד הצהרים הם יוכלו לתקן את המשאבה אבל תוך כמה שעות הודיעו לנו שנגרם נזק למנוע ויקח כמה ימים לפרק את המנוע לגלות את הבעיה. התקשרתי למחלקת תחבורה של האו"ם שאמרו שלא כדאי לתת להם להתעסק באוטו ושהם ישלחו רכב כדי לגרור אותנו חזרה לארושה.

למחרת הגיעו שני נהגים מהאו"ם כדאי לקחת אותנו חזרה:



(שימו לב: אנחנו עדיין מחייכים בתמונה הזו).

הלכנו לאסוף את המכונית מהמוסך, וחיברנו אותו עם מוט לרכב של האו"ם. זה היה נראה לא ממש יציב אבל בסדר.

הייתה נסיעה נוראית. פשוט נוראית. החיבור בין הרכבים היה לא יציב והרכב מאחור כל הזמן התנדנד מצד לצד. מספיק שהיה מגיע איזה משאית ממול בזמן נדנוד והלך הרכב עם הנוסעים. כשהרכב מאחור לא התנדנד, הוא התנגש ברכב מקדימה. הנהגים עצמם היו מותשבים ושתו קוניאגי כדי להישאר ערים. לעיתים קרובות היה נראה שהם הולכים להירדם על ההגה ולכן ניסינו לדבר איתם כל הזמן.

ככל שהזמן עבר הנהגים היו יותר לחוצים ולפעמים אפילו היסטרים. את הנסיעה עשינו במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, כאשר היה מרחק של 450 ק"מ לכסות. לקח 14 שעות. אני לא יודעת איך, אבל בסוף הגענו לארושה. לא לפני שהנהג ברכב האחורי צעק שהוא הולך למות בגלל המהירות שבו נסע הנהג ברכב הקדמי. אבל אנחנו חיים. הג'יפ לא.

בלוג יהדות: לא היה נראה שיש אפשרות להישאר בארושה לפסח. אני כבר מיומנת בלשאול מלצרים על כלים נפרדים אבל שאלות בנוגע לשמן קטניות והטבלת כלים זה נראה מורכב יותר. אז נסעתי לבני דודים החב"דניקים שלי בפרטוריה, דרום אפריקה.

יש שיטענו שהמעבר בין חודש ללא כל קהילה יהודית למשפחה חב"דניקית, עם שני ימי חג ושבת ברציפות, זה מעבר חד מדי. יש בזה אמת כלשהי. אכילת מצות בשקיות פלסטיק זוהי רק ההתחלה. הם לא אוכלים כל דבר שעבר עיבוד כלשהי אז הם מכינים קמח תפו"א לבד, וקפה הם מכינים מפולי קפה טריים, מיץ הם סוחטים לבד, אגוזים הם מקלפים לבד, הם לא משתמשים בשמן וכו'. ספרדים לא נראים יהודים בכלל לידם. עם זאת, אני חייבת להודות שמעולם לא נהנתי כל כך להיות בחברת יהודים וללכת לבית הכנסת.

הבית של בני דודים שלי ענק והוא מקושט בסט של המחזמר "אאידה" שהם שכרו מהתיאטרון המקומי:

את ליל הסדר הראשון בילינו עם כ-30 עובדי אמדוקס ישראלים שגרים כאן. ישראלים שגרים בחו"ל זה דבר מצחיק. הם מאמצים חלק מהגינונים מהמקומיים אבל הילדים שלהם עדיין מתלבשים כמו ערסים.

בלוג יחסים: זה מדהים עד כמה אין באפריקה מודעות לבעיית הרווקות של הביצה הירושלמית. תקח טנזני מצוי והוא לא ידע בכלל להגיד מהי בעיית הרווקות. הכחשה טוטאלית. למעשה, כבר חודש ימים אף אחד לא דיבר איתי על סרוגים, או על אילון או על התגובה של יעל. זו האדישות של הדור שלנו. מגעיל.

אז אני מנסה לנצל קצת את ההזדמנות שאני בחברת הבני דודים החב"דניקים שלי כדי לקבל טיפים. גם בחברה החב"דניקית יש את הבעיה של בנים שמורחים בנות ולא יכולים להתחייב. בת דודה שלי סיפרה לי שאחותה יצאה עם בחור באופן מאוד רציני והוא כל הזמן מרח אותה ואמר שהוא יתחייב בעתיד וכו' (הסיפור מוכר למי שקורא YNET יחסים). זה נמשך ככה עד שנאצלה להבין שהוא לא מספיק רציני ונפרדה ממנו אחרי קשר של שבוע וחצי.

בשבועיים האחרונים יצא לי לשבת המון בבית המשפט, מה שאומר שאני מקשיבה להמון עדים עם עדויות שנמשכות לפעמים יותר מיום שלם. הרבה פעמים העדויות קשות, ומדי פעם יש לי דמעות. אחד הרגעים שבעיני הכי מרגשים הוא כאשר העד מתבקש לזהות את הנאשם. העדים לא מסתכלים באף שלב לכוון ההגנה וכל הזמן מתרכזים במסך מולם. לכן זיהוי הנאשם הוא בדרך הרגע הראשון שהעד מסתכל על הנאשם. זה סוג של מפגש מוזר בין הקורבן לנאשם, ובמקום מפגש בו חיי האזרח הרואנדי נתון לחסדי המפקד הצבאי, הפעם הנאשם הוא התלוי בעד.

רוב העדים הם עדים "טוטצים" שמעידים על החוויות הקשות שלהם בזמן הרצח עם. השבוע יצא לי לשמוע עדות קצת אחרת של חייל של הנאשם מהמחנה שעליו הנאשם פיקד. הפעם, כאשר העד נתבקש לקום ולזהות את הנאשם ההרגשה הייתה שונה- הפעם החייל מזהה את מפקדו, ומפקדו ללא ספק מכיר את חיילו.

כפי שציינת בנוגע לעד, לכל אחד בחדר דיון יש מולו מסך שבו אפשר לצפות בהליך (נראה שזה בעיקר כדי להקל על אנשים שלא יצטרכו כל פעם לסובב את הראש). בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעורך דין שמנהל את חקירת העד או בשופטים. אבל יש צלם אחד עם חוש הומור מפותח שנהנה מדי פעם להתמקד באנשים שבדרך כלל לא זוכים לתשומת לב, כמוני. זה ממש מבהיל פתאום לראות את עצמך על המסך, אבל בניגוד למשחק כדורסל שאתה מתחיל לנפנף בהיסטריה, צריך לעשות כאילו אתה לגמרי ממוקד במסך המחשב ומקליד משהו חשוב ביותר. שמעתי שלאותו צלם יש נטייה מרושעת לתפוס חיטוטי אף.

עונת הגשמים החלה מה שאומר שמדי פעם יש גשם. גשם ירושלמי, אבל עדיין 30 מעלות בחוץ. זה הזוי.

בשבוע שעבר לקחו אותנו, כל האנשים שעובדים שלשכות של השופטים, לסוף שבוע גיבוש ושקר כלשהו. ישנו במקום שעולה 600 דולר ללילה. הנה תמונה של הבריכה על הצוק:

ביליתי את יום ראשון בבוקר בספארי בסביבה. התמונות הפעם בסימן הורים וילדים:

אני על המרפסת של הדירה שלנו: