בשבת הלכנו לטיול בשוק המרכזי של העיר. הוא גדול בהרבה ממחנה יהודה ומסריח בהרבה. המראה הבולט ביותר הוא חלקי שור ענקיים המתנוססים למכירה בחנויות בשר. איכס. כמובן שאי אפשר פשוט לקנות וכמו כל דבר בארושה צריך להתמקח עד צאת הנשמה. בטינה, שותפתי היקרה, הייתה אחראית על קניית הירקות ולאחר התמקחויות מתישות המוכר הכריז "its good price for muzungo". (מוזונגו למי שלא זוכר- ווייט טראש).

הייטלייט נוסף, מעבר לעכברוש המת באמצע הכביש, הייתה הקטטת רחוב. שני מקומיים התחילו בתנוחות גבריות טיפוסיות- ניפוח חזה וכו', אבל עברו במהרה לשלב הבא והתחילו בקטטה סטייל אינתיפאדה. האנשים באיזור ראו את זה מגיע והתחילו להתרחק מהם, וניצלו מהשלכת האבן, שלא היה מביש אף תושב רמאללה, של אחד המשתתפים. חכיתי עד שאחד האבנים נפלה לידי עד שהתרחקתי מהאיזור. בכל זאת זה קצת פתטי להגיע עד לאפריקה כדי למות מהשלכת אבנים.

פרס פמיניסטית השבוע הולך לטנגריד היקמט:

היא שופטת ירדנית פה בטריבונל. היא סיפרה לי שבעלה גר איתה פה בארושה וכמה זה נדיר בחברה הירדנית שבעל הולך בעקבות אשתו לקידום הקרירה שלה. היא אשה מקסימה ומטפחת את יחסי ישראל-ירדן.

בלוג משפטים: העבירו אותי תיק, ואני עכשיו עובדת על התיק של הטגקימנה, שהיה מפקד בצבא הרואנדי. רק התחלתי לעבוד על התיק, אבל כבר ביום שישי נכנסתי לדיון. הייתי צריכה ללבוש גלימה:

(לא רואים בתמונה כי אני נראית כאילו הגלימה מנסה להטביע אותי, אבל זו גלימה ממש יפה עם המון פרטים קטנים ומושקעים.)

המשפט יחסית ייחודי מכוון שהטגקימנה מואשם גם כמפקד צבאי אבל בחלק ממקרי האונס והרצח, הוא עצמו היה המבצע. היום אשה שבנה נהרג ע"י הטגקימנה העמידה. היה לא פשוט- בנוסף לכך שהיא חייבת לשחזר את המקרה הקשה היא גם נתונה לחקירה לא פשוטה בעיקר מצד ההגנה.

כל ההליך הוא מורכב ביותר- בו זמנית כל הדיונים מתנהלים בשלוש שפות- אנגלית, צרפתית וקיניראונה. יש גם פערים מאוד גדולים מבחינת התרבויות המשפטיות של העורכי דין אבל בעיקר של השופטים. מכוון שאני מבלה הרבה זמן עם השופטים אני רואה איזה פערים יש בין שופטים שמגיעים ממדינות שכללי פרוצידורה חשובים ביותר לבין שופטים שלא מבינים למה מבזבזים כל כך הרבה זמן על שטויות.

היום שמענו עדות של מישהי שהייתה בתוך דירה שהתנהלה בה אונס קבוצתי. הייתה עדות קשה. בכלל העדים נראים הרוסים מהחוויות שעברו. כל המצב הוא מעט סוריאליסטי עם השופטים בגלימת האדומות, העדים השבורים והנאשם- כולם יחד באותו חדר במשך שעות.

אני מקווה בהמשך לספר קצת על פרטי המקרה. בינתיים כדי לכם קצת להשלים רקע על הטבח ברואנדה.

http://en.wikipedia.org/wiki/Rwanda_genocide

בלוג יהדות: מכוון שאני עצלנית המרק של יום שישי בערב הוא בדרך כלל בחסות אסם יחד עם שקדי מרק. ביום שישי האחרון, לאחר ששותפתי היקרה, בטינה, יצאה לארוחת ערב עם שאר המתמחים, עשיתי לעצמי קבלת שבת, קידוש, המוציא ואכלתי את המרק עוף של אסם מהפלטת שבת המאולתרת שלי. לאחר שסיימתי את ארוחת המלכים התכרבלתי בספא כדי לקרוא ספר.

יש לא מעט הפסקות חשמל פה בארושה שנמשכות כמה שעות. ממה שאני מצליחה להבחין הם מפוזרים באקראיות על פני הימים ושעות היום. אבל יש זמן מסוים שההפסקת חשמל לא מאכזבת לבוא- בדיוק בשעה שאני יושבת לקרוא ספר לאחר ארוחת השבת.

ישבתי לי בחושך מוחלט בלי לעשות כלום ובלי אף אחד לדבר איתו. בשלב מסוים התחלתי קצת לפחד- בכל זאת איזור מפוקפק ואני לגמרי לבד בחושך. אבל אז נזכרתי שאני בעצם מוגנת: ביום שנסעתי השכן הכריז- "מצווה עליך לבוא אלינו לארוחת שבת כשאת חוזרת. הנה את מוגנת. שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

זו לא הפעם הראשונה שאני זוכה להגנת שלוחי-מצווה. כשהייתי בניו יורק לפני כמה שנים אשה אחת הביאה לי דולר כדי לצדקה כשאני חוזרת לארץ ואמרה לי שאני שלוחת מצווה. אני לא יודעת מה קרה לדולר הזה, אבל אני די בטוחה שלא נתתי אותו לצדקה. בשלב זה כבר התחלתי לדאוג כי לא בטוח שהקב"ה יאמין לכל העניין הזה של שלוחי מצווה אחר שהוכחתי את עצמי כלא נאמנה.
בלוג בריאות: באמצע שבוע שעבר התחילו להופיע לי כל מיני סימפטומים שזה לא הפורום לפרטם. בהתחלה התעלמתי אבל זה התחיל להחמיר וביום חמישי כבר הרגשתי ממש רע. אז הלכתי למרפאה. לאחר שמדדו לי את החום בבית שחי (שזה כמובן מוזר, כי איזה איזור יותר חם מהבית שחי) שלחו אותי למעבדה. במקום הדקירה העדינה שבדר"כ צריך כדי להוציא טיפה של דם, העובד במעבדה תקף אותי ולקח כמה טיפות מאלה שנטפו בחופשיות. כשחזרתי כדי לקבל את התוצאות אמרו לי שיש לי מוגלה בתאי דם ועודף תאי דם לבנים (???), מה שאומר שיש לי הרעלת מזון ונתנו לי אנטיביוטיקה. מסתבר שמדובר בסוג אנטיביוטיקה שכל כך חזק שבמערב כבר לא נותנים אותו. נקווה לטוב. נכון ליום שני 23.2 שעה 23:25 הכל תקין.

בלוג מסעדות: אני אנסה לכתוב ביקורת על מסעדות כאן בארושה כדי להקל על המבקרים. בימים בהם אנחנו רוצים לחסוך אנחנו הולכים ל-immigration canteen. נכון, זה קצת נשמע כמו הכינוי למקום שמרססים DDT על מהגרים כשהם יורדים מהאנייה, אבל זה מקום שמוכרים בו אוכל. או לפחות חיקוי זול של אוכל. האוכל בסיסי, אבל יש תפריט מיוחד לצמחונים- אורז. המנות מתחילות ב-1,500 שילינג (בערך 7 שקל) ומגיעות עד למחיר 1,500 שילינג (יש רק אופציה אחת). אני בחרתי במנת אורז הידועה שלהם שהצטיינה בטעמו המקומי עם תיבול עדין של סיר אלומיניום שעבר זמנו.

בלוג מוזיקה: אני מתחילה את היום עם צלילי הרדיו המקומי ברקע. יש שיר אחד שחוזר על עצמו כמעט כל בוקר- שיר קצבי וכיפי. ביום חמישי בבוקר, השאטל של האו"ם אסף אותנו וברדיו התנגן אותו שיר. שאלתי את הנהג מה אנחנו שומעים והוא אמר שזה הלהיט הנוכחי ברדיו- "I love jesus". הבטחתי להביא לו בפעם הבא את יונתן רזאל והסברתי שהוא הגרסה הישראלית ל-"I love jesus".

בלוג יחסים: הרבה אנשים הביעו דאגה ממצבם של הזוג הצעיר. לזמן מה חששתי שהוא הכניס אותה להריון בגיל צעיר, לכן הם נאלצו להתחתן ולתת את הילד שלהם לבית יתומים בטנזניה וכל עניין ההתמחות הוא סיפור כיסוי. אבל מסתבר שהם פשוט שני נוצרים אדוקים מאוהבים. Boring.