בשבועיים האחרונים יצא לי לשבת המון בבית המשפט, מה שאומר שאני מקשיבה להמון עדים עם עדויות שנמשכות לפעמים יותר מיום שלם. הרבה פעמים העדויות קשות, ומדי פעם יש לי דמעות. אחד הרגעים שבעיני הכי מרגשים הוא כאשר העד מתבקש לזהות את הנאשם. העדים לא מסתכלים באף שלב לכוון ההגנה וכל הזמן מתרכזים במסך מולם. לכן זיהוי הנאשם הוא בדרך הרגע הראשון שהעד מסתכל על הנאשם. זה סוג של מפגש מוזר בין הקורבן לנאשם, ובמקום מפגש בו חיי האזרח הרואנדי נתון לחסדי המפקד הצבאי, הפעם הנאשם הוא התלוי בעד.
רוב העדים הם עדים "טוטצים" שמעידים על החוויות הקשות שלהם בזמן הרצח עם. השבוע יצא לי לשמוע עדות קצת אחרת של חייל של הנאשם מהמחנה שעליו הנאשם פיקד. הפעם, כאשר העד נתבקש לקום ולזהות את הנאשם ההרגשה הייתה שונה- הפעם החייל מזהה את מפקדו, ומפקדו ללא ספק מכיר את חיילו.
כפי שציינת בנוגע לעד, לכל אחד בחדר דיון יש מולו מסך שבו אפשר לצפות בהליך (נראה שזה בעיקר כדי להקל על אנשים שלא יצטרכו כל פעם לסובב את הראש). בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעורך דין שמנהל את חקירת העד או בשופטים. אבל יש צלם אחד עם חוש הומור מפותח שנהנה מדי פעם להתמקד באנשים שבדרך כלל לא זוכים לתשומת לב, כמוני. זה ממש מבהיל פתאום לראות את עצמך על המסך, אבל בניגוד למשחק כדורסל שאתה מתחיל לנפנף בהיסטריה, צריך לעשות כאילו אתה לגמרי ממוקד במסך המחשב ומקליד משהו חשוב ביותר. שמעתי שלאותו צלם יש נטייה מרושעת לתפוס חיטוטי אף.
עונת הגשמים החלה מה שאומר שמדי פעם יש גשם. גשם ירושלמי, אבל עדיין 30 מעלות בחוץ. זה הזוי.
בשבוע שעבר לקחו אותנו, כל האנשים שעובדים שלשכות של השופטים, לסוף שבוע גיבוש ושקר כלשהו. ישנו במקום שעולה 600 דולר ללילה. הנה תמונה של הבריכה על הצוק:
ביליתי את יום ראשון בבוקר בספארי בסביבה. התמונות הפעם בסימן הורים וילדים:
אני על המרפסת של הדירה שלנו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה