כבר הרבה זמן יש לי הזיות של החופים הלבנים והיפים של מזרח טנזניה. לכן שבוע שעבר הצלחנו- אני, בטינה שותפתי וקובו השכן מלמעלה, לקבל את האישורים הרלוונטים לנסיעה. יש לי את הרכב של סיגל שעבדה בבית הדין כמה שנים- לנד רובר דיסקברי. זה מראה מצחיק לראות אותי נוהגת בג'יפ כי אני בקושי רואה מעל ההגה, אבל בעזרת חברי לרכב אני משתדלת לא לדרוס אף אחד.

קמנו מוקדם ביום שישי, ב-6 בבוקר, ויצאנו לדרך. הייתה אוירה מעולה של חופש. הנסיעה ארכה כ-8 שעות אבל זו נסיעה עם נופים מרהיבים אז הזמן עבר מהר. עברנו מאיזורים שטוחים לגמרי באיזור ארושה לאיזורים הררים וירוקים. היה איזור שהקרקע בו היה בצבע אדום כהה, והשילוב בין הצמחיה הירוקה ולבין הקרקע האדומה היה מרשים. גם היה מעניין לראות את כל הכפרים בדרך ובאיזה תנאים רוב האנשים הטנזנים חיים. אז מבינים עד כמה ארושה עיר עשירה.

הכל היה טוב ויפה עד שכבר לא היה טוב ויפה. בשלב מסוים הנורה של הסוללה נדלקה, והיה נראה שצריך למצוא מוסך. בכל כפר קטן יש צריף שרשום על Garage, אבל לא עצרנו עד שהגענו למקום שהיה נראה כמו מוסך פחות או יותר אמיתי. או לפחות כך חשבנו. תוך שניות התקבצה קבוצה של כ-7 ילדים וכ-5 מבוגרים כל אחד עם המברג שלו מנסה לשחרר משהו אחר באוטו. זו תופעה מוכרת- בכל פעם שעוצרים בצד הכביש מתקבצת לה סביב האוטו חבורה ענקית של אנשים נחושים. בהתחלה נדמה מהנחישות והביטחון שהם כולם מבינים במכוניות. ממש לא.

הצלחנו לסלק את האנשים המפוקפקים מהרכב אבל לא לפני שהודיעו לנו שהמשאבת מים הרוסה ושצריך ללכת לעיר הקרובה. העיר, טנגה, הייתה במרחק שעה ושבת הייתה בעוד שעה וחצי. העיר טנגה היא כמו הטבריה של טנזניה. האמת שזה לא לגמרי הוגן כי שום דבר לא נורא כמו טבריה, אבל זה ממש לא הכפר נופש על שפת הים שדימיינו. ישר שהגענו לטנגה מצאנו אכסניה (מטונפת) לשבת והחלטנו לטפל באוטו למחרת. ישבנו בחדר שלנו, מותשים ורעבים. כל מה שהיה לנו זה בקבוק קוניאגי, שזה כמו הארק שלהם במובן הזה שזה נגיש וזול, וחבילת ביסלי אחרונה מהארץ. התענגנו על הביסלי כמו ילדים בבית כנסת ביום כיפור.

בשבת בבוקר קובו ובטינה הלכו למוסך. בהתחלה החדשות היו שעד הצהרים הם יוכלו לתקן את המשאבה אבל תוך כמה שעות הודיעו לנו שנגרם נזק למנוע ויקח כמה ימים לפרק את המנוע לגלות את הבעיה. התקשרתי למחלקת תחבורה של האו"ם שאמרו שלא כדאי לתת להם להתעסק באוטו ושהם ישלחו רכב כדי לגרור אותנו חזרה לארושה.

למחרת הגיעו שני נהגים מהאו"ם כדאי לקחת אותנו חזרה:



(שימו לב: אנחנו עדיין מחייכים בתמונה הזו).

הלכנו לאסוף את המכונית מהמוסך, וחיברנו אותו עם מוט לרכב של האו"ם. זה היה נראה לא ממש יציב אבל בסדר.

הייתה נסיעה נוראית. פשוט נוראית. החיבור בין הרכבים היה לא יציב והרכב מאחור כל הזמן התנדנד מצד לצד. מספיק שהיה מגיע איזה משאית ממול בזמן נדנוד והלך הרכב עם הנוסעים. כשהרכב מאחור לא התנדנד, הוא התנגש ברכב מקדימה. הנהגים עצמם היו מותשבים ושתו קוניאגי כדי להישאר ערים. לעיתים קרובות היה נראה שהם הולכים להירדם על ההגה ולכן ניסינו לדבר איתם כל הזמן.

ככל שהזמן עבר הנהגים היו יותר לחוצים ולפעמים אפילו היסטרים. את הנסיעה עשינו במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, כאשר היה מרחק של 450 ק"מ לכסות. לקח 14 שעות. אני לא יודעת איך, אבל בסוף הגענו לארושה. לא לפני שהנהג ברכב האחורי צעק שהוא הולך למות בגלל המהירות שבו נסע הנהג ברכב הקדמי. אבל אנחנו חיים. הג'יפ לא.

בלוג יהדות: לא היה נראה שיש אפשרות להישאר בארושה לפסח. אני כבר מיומנת בלשאול מלצרים על כלים נפרדים אבל שאלות בנוגע לשמן קטניות והטבלת כלים זה נראה מורכב יותר. אז נסעתי לבני דודים החב"דניקים שלי בפרטוריה, דרום אפריקה.

יש שיטענו שהמעבר בין חודש ללא כל קהילה יהודית למשפחה חב"דניקית, עם שני ימי חג ושבת ברציפות, זה מעבר חד מדי. יש בזה אמת כלשהי. אכילת מצות בשקיות פלסטיק זוהי רק ההתחלה. הם לא אוכלים כל דבר שעבר עיבוד כלשהי אז הם מכינים קמח תפו"א לבד, וקפה הם מכינים מפולי קפה טריים, מיץ הם סוחטים לבד, אגוזים הם מקלפים לבד, הם לא משתמשים בשמן וכו'. ספרדים לא נראים יהודים בכלל לידם. עם זאת, אני חייבת להודות שמעולם לא נהנתי כל כך להיות בחברת יהודים וללכת לבית הכנסת.

הבית של בני דודים שלי ענק והוא מקושט בסט של המחזמר "אאידה" שהם שכרו מהתיאטרון המקומי:

את ליל הסדר הראשון בילינו עם כ-30 עובדי אמדוקס ישראלים שגרים כאן. ישראלים שגרים בחו"ל זה דבר מצחיק. הם מאמצים חלק מהגינונים מהמקומיים אבל הילדים שלהם עדיין מתלבשים כמו ערסים.

בלוג יחסים: זה מדהים עד כמה אין באפריקה מודעות לבעיית הרווקות של הביצה הירושלמית. תקח טנזני מצוי והוא לא ידע בכלל להגיד מהי בעיית הרווקות. הכחשה טוטאלית. למעשה, כבר חודש ימים אף אחד לא דיבר איתי על סרוגים, או על אילון או על התגובה של יעל. זו האדישות של הדור שלנו. מגעיל.

אז אני מנסה לנצל קצת את ההזדמנות שאני בחברת הבני דודים החב"דניקים שלי כדי לקבל טיפים. גם בחברה החב"דניקית יש את הבעיה של בנים שמורחים בנות ולא יכולים להתחייב. בת דודה שלי סיפרה לי שאחותה יצאה עם בחור באופן מאוד רציני והוא כל הזמן מרח אותה ואמר שהוא יתחייב בעתיד וכו' (הסיפור מוכר למי שקורא YNET יחסים). זה נמשך ככה עד שנאצלה להבין שהוא לא מספיק רציני ונפרדה ממנו אחרי קשר של שבוע וחצי.